יָקְנְעָם היא מושבה במערב עמק יזרעאל, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו. היא הוקמה בשנת 1935 על ידי עולים מאירופה, מבבל וילידי הארץ, ומנוהלת על ידי ועד מקומי. יקנעם נועדה להיות מושבה גדולה שבה יחיו מאות משפחות, אך בהדרגה הפכה ליישוב קהילתי ששמר על אופיו הכפרי, יחד עם קליטת משפחות שאינן חקלאיות.
יקנעם מנוהלת על ידי ועד מקומי-שנחבר אחת ל 5 שנים, ומנהל בהתנדבות את הישוב על ידי ועדות שונות.
כיום חיים ביקנעם כ500 בתי אב, מתוכם  ו63 משקים. המשקים החקלאים כוללים רפתות, לולים, פירות וירקות, פרחים, משתלות, וגידולי שדה.
יקנעם מתברכת במערכת חינוך איכותית וייחודית – המשלבת בהוויתה ערכי שותפות וקהילה, טבע וסביבה: 5 גני ילדים (מגיל 3 חודשים ועד גן חובה), מערך צהרונים לגילאי גן – כיתה ג', ילדי בית הספר היסודי לומדים בבית ספר האזורי פלגים בקיבוץ הזורע, ובחטיבת הביניים עולים לתיכון האזורי מגידו.
 בישוב תשתיות קהילתיות ,הכוללות: ברכת שחיה, מגרשי ספורט, בית כנסת, בית העם, מועדון נוער, מבנה לצופים ואמפי תאטרון קטן לאירועי הכפר.

הסטוריה
"המושבה יקנעם הוקמה ביום ה' בכסלו תרצ"ו (1 בדצמבר 1935).
עשרה אנשים, ליל חרף גשום ובוצי ביותר. בתוך הבוץ נפרקים חפצים, חבילות, כמה ליפטים ומיד מתחילים בהקמת צריפונים ופחונים..."
מתוך "דברי ימי יקנעם המושבה"-הילה אשכול (ז"ל)
בשנת תרצ"ב (1933/4) קנה יהושוע חנקין (בשם הכשרת היישוב) כ - 20,000 דונם מאדמות הכפרים הערביים קירי וקמון, הקרקעות נרכשו בעיקר ממשפחת סורסוק אשר ישבה בלבנון. בד"כ היה מקובל כי את הפיצוי על  פינוי הפלחים (חלקם היו בדואים חלקם מוסלמים) שעיבדו את האדמות ביקנעם ישלמו בעלי הקרקעות שקיבלו חלק מתוצרת הייבול של הפלחים המסכנים, אך לאור אינטרס של הכשרת היישוב כי העסקה תצא לפועל הפיצויים שולמו ע"י הכשרת היישוב. רב הערבים קיבלו את הפיצויים ועזבו מרצון את יקנעם, העדיפו להנות מהכסף במקום אחר. נשאר קומץ קטן של ערבים שניסה להפריע במהלך בניית יקנעם המושבה.

משפחת דויטש(סביה של אורנה שמיר) הייתה המשפחה הראשונה שבאה לגור ביקנעם, בתחילה גרו באוהל ואחר בצריף ליד הקידוח באזור מנסורה לרגלי הכרמל. משפחה חלוצה זו עלתה לקרקע ביקנעם כשנתיים לפני שאר המתיישבים וחיה בתנאים קשים ביותר, כאשר מסביבם היו רק כפרים ערביים. המשפחה התקיימה מפונדק ששירת את עוברי האורח שחלפו בוואדי מילק.

יום לפני העלייה לקרקע ביקנעם, נפגשו תושבי יקנעם במשרדי הכשרת היישוב בחיפה ושם היתבצעה הגרלת קרקעות, למחרת הגיעו המתיישבים ליקנעם על גבי משאית, פרקו את הציוד והליפטים שבהם הם ישנו בימים הראשונים.
אנשי יקנעם שעלו על הקרקע היו מוקפים שכנים ערבים ונאלצו לדאוג לנשק להגנה עצמית(את לילם הראשון בליפט בלו בחסות שמירתו של שוטר צ'רקסי). בדרך לא דרך השיג אברהם יעקובסון(אביה של אתי הרטוג) כמה רובים ישנים בלתי לגליים שהיה צורך להסתירם היטב. לאחר זמן מה הושגו גם 4 רובי צייד לגליים שיהיה לנשק החוקי הראשון ליקנעם!

הועד הראשון שקם ביקנעם מנה 5 חברי ועד שהם אלו שדאגו לחוקים הפנימיים של היישוב, התושבים קבלו את מרות הועד למרות שלא הייתה לו כל סמכות חוקית. את המים לדוגמא, שילמו תושבי יקנעם לפי מספר הנפשות בבית, מספר הבהמות שהיו בכל משק ללא קשר בכמות השימוש. כמו כן הועד דאג לחזות הכפר ולאיכות החיים בכפר, בכל בנייה היה צורך באישור מהועד המקומי, בנייה ללא יסודות בניין, כמו צריפים, אוהלים וכו'...  לא היה צורך באישורי בנייה מהועד המקומי.
ביולי 1950 הוקמה בסמוך למושבה יקנעם, במעלה ההר, מעברה. המעברה הפכה לשיכונים שהיו חלק ממועצה מקומית אחת עם המושבה, ובכך היו תושבי המושבה למיעוט במועצה. בשנת 1967 נפרדו השיכונים מהמושבה, למושבה ניתן השם הרשמי "יקנעם" ולמועצה המקומית אשר בשנת 2006 הייתה לעיר, ניתן השם הרשמי "יקנעם עלית".

 
מתוך: 1. "דברי ימי יקנעם המושבה" (הילה אשכול ז"ל).
          2. "הכפר החריג" (פריץ לווינגר ז"ל).