בית רוטר – מרפאות במושבה

החובשת הראשונה הייתה אשת העגלון של משק הגיא, גברת אופנהימר. רופא ראשון היה ד״ר גברט שהגיע ממקום עבודתו הקבוע, משמר-העמק (מאוחר יותר היה הרופא המחוזי של מחוז הגליל המערבי שאליו השתייכה גם יקנעם). כנראה שניהם עובדי קופת החולים הכללית. אלי רוטר זוכר שד"ר גברט ניגן בפסנתר יחד עם אביו – אברהם רוטר. קופת-חולים של ההסתדרות הייתה מוכנה להגיש עזרה רפואית במרפאה כפרית גם למי שלא היה חבר הסתדרות ושילם רק דמי חבר לקופה. המתיישבים ממילא לא יכלו לפנות לקופות אחרות או לרופא פרטי הרחוקים בעיר. (ב-37 אוחדו מיסי ההסתדרות עם מיסי קופ"ח – מס מקביל ).

משנת 1937 הייתה אדלה רוטר (אמו של אלי) האחות של יקנעם והמרפאה שכנה בביתם. עדות לעבודתה בקופת חולים הוא כתב מינוי לעובד זמני המצוי בארכיון הועד, שנשלח ע"י מרכז קופת חולים ב-6.1.1939 - עבודה חלקית שעתיים ביום במשכורת של 2.250 לא"י בחודש. לאלי רוטר ולותיקי המושבה זכור כי אמו עבדה כאחות המושבה ללא חשבון שעות ובכל שעה שנזקקו לה או כמו שקוראים לזה היום 24/7. עד שנת 1950 עבדה גב' רוטר לבד אז הצטרפה אליה פרידה פרנסקי (אמם של מתי ואריאל מורן).

אדלה עבדה כאחות במרפאה של ד"ר וסרמן במינכן שבגרמניה. עם עלייתו של היטלר לשלטון החליטו השניים לקנות אדמה בפלסטינה ולהגר. ב-34 נקנתה האדמה ביקנעם בכספו של ד"ר וסרמן והנחלה נרשמה על שמו. מלכתחילה הייתה ההחלטה להקים משק ולצדו מרפאה. אברהם ואדלה רוטר נישאו בארץ ובעת שבנו את ביתם ביקנעם גרו בכפר אתא. ד"ר וסרמן עצמו היגר לארה"ב. ב-47 או 48 הוא הציע את המשק למכירה. פריץ לוינגר הכריז שאל לו לאיש להציע לרכוש את המשק על מנת שמשפחת רוטר תהיה הקונה היחידה. ואכן משפחת רוטר זכתה לרכוש את המשק שבו חיתה ועבדה.

       הבית היה מרווח מאד לפי מושגי הזמן וגם מאוכלס מאד. בנוסף לחדר מרפאה ובנוסף למשפחת רוטר הורים, אמה של אדלה רוטר ואלי בן שנתיים, גרו בו גם אחיה של אדלה, שני פועלים, עוזרת בית, זמן מה פריץ ובטי לוינגר עם ילדיהם גדעון ויעל  וכמה זמן גם צעיר שהיה קרוב  משפחה של ד"ר וסרמן. לא היה משעמם.

עובדות שמצאתי בפרוטוקולים של ישיבות האגודה לשרויות צבוריות שתפקדה כוועד מעלות שאלות שאין לי עליהן תשובות. במאזן משנת 37 בנכסי דנידי מצוין גם ציוד למרפאה. ובישיבה בספטמבר 38 מקצים בשביל מרפאה של קופ"ח 500 מיל א"י לחודש. האם ייתכן שקופ"ח השתתפה רק בחלק מההוצאות ביקנעם?

בדיונים שונים עולה השאלה של תשלום שכ"ד למרפאה בבית רוטר כשהמועצה מחליטה שהמרפאה צריכה להיות מוחזקת ע"י קופת חולים ועליה התשלום. לא ברור למה עולה השאלה כי במסמך מיולי 46 קופת חולים מחוז חיפה מודיעים על תוספת לנקיון ולשכ"ד וכן תשלום חד פעמי עבור גידור הכניסה למרפאה.

באוגוסט 49 מדווח על ביקור ועדה מטעם קופ"ח ביקנעם. הקופה נוהגת להשתתף בשליש הוצאות הבניה של מרפאה ובמקרה של יקנעם מציעים 1000 לירות.

       בישיבת המועצה המקומית מיום 13.6.50 מדווח כי קופ"ח מוכנה להקים מרפאה ביקנעם ומבקשת לשם זה מגרש מתאים בגודל של 2 דונם כאופציה להרחבה עתידית והשתתפות בסך 1500 לירות. שני מגרשים הובאו בחשבון - אחד מאחורי בית העם והשני לרגלי הגבעה. אושרה השתתפות בסכום הנ"ל והועלתה הצעה לברר את האפשרות של הטיית הדרך בין בית העם ובין קרינסקי (נתיב החלב) ואם האפשרות הזאת קיימת להקים שם את המרפאה.  בסופו של דבר הוקם צריף קופ"ח לרגלי הגבעה (אחרי שהוסר הצריף נבנה מבנה ששימש את בנק הפועלים עד שנמכר למשפחת צפאי). ברשימת עבודות הבניה של מרכז קופת חולים –"בניה במחוזות לשנת 1951" דוח מיום 20.12.51 מופיעה גם יקנעם. אז כנראה שהצריף נבנה ב-51. הצריף בו שכנה המרפאה הוקם בתוך המושבה במקום במעברה  וזאת במטרה מפורשת ששני חלקי היישוב יזכו בשירות שווה ואחיד. חסל סדר המרפאה ה״אינטימית״ בבית האחות אדלה רוטר. לגב' רוטר ולפרידה הצטרף אליהו אליצור(אליהו) שעלה מעירק ב-51. אליהו היה בוגר רפואה שלא הסתייע בידו לעבור התמחות בארץ. הוא עבד כאח בקופ"ח עד ליציאתו לפנסיה.  לימים הצטרפה גם אחות נוספת, מיפ כהן, שעלתה מהולנד והגיעה ליקנעם ב-55. הרופאה הייתה ד"ר בלאושטיין  שהייתה הרופאה הראשונה מטעם קופת חולים שגרה במקום – במאי 49 מבקש המשרד המרכזי של קופ"ח עזרה מהמועצה למציאת חדר לרופאה החדשה שאמורה לגור ביקנעם. ואכן  תחילה גרה בדירות שכורות, מאוחר יותר ב״פינת הרופאים״, בה הקימו בתיהם היא ורופא השיניים ד״ר וישניא, מול בריכת השחייה דהיום. (ירמות ורומם בהתאמה). אל ד״ר בלאושטיין הצטרף ד״ר רובינסון במשרה חלקית, שעה שקיבוץ הזורע בו הוא גר היה אף הוא מופקד לטיפולו. רופאה שהגיעה ליקנעם קודם לכן בשנת 45 היא ד"ר הדויג לוינגר שאמנם חיתה פה אבל לא עבדה בקופ"ח אלא הייתה במשך שנים רופאת ביה"ס בהתנדבות. ד"ר לוינגר הדויג היתה דודה של אבא שלי – פריץ לוינגר.

         הצריף נעשה קטן תוך זמן קצר.

        לפי יוזמת המועצה המקומית מתוכנן מבנה חדש למרפאה, אף הוא במושבה. בנובמבר 54 כבר מדובר על נכונות הסוכנות להוריד 4 צריפונים לשם פינוי שטח למרפאה (מעלה הרקפות) יידרש כסף לפיצוי הדיירים. וביוני 55 מאושרת השתתפות המועצה בהקמת מרפאה בסך של 5000 לירות אבל מבקשים לדחות את מתן הסכום לתקציב 56/57. בעלון מועצת הפועלים מס. 1 מדצמבר 55 ששמו "מהמתרחש ביקנעם"  כתוב כי  "2 מרפאות קימות ביקנעם, אחת במושבה ואחת בשכון. קופת חולים עומדת לבנות בקרוב מרפאה אחת במקום השתיים ויש לקוות שאז יבוא שינוי לטובה". (לא מצאתי אישוש לקיום מרפאה בשכון)  לפי הנסח של המגרש נבנה הבניין ב-55  וכנראה שאוכלס ב- 1956 מיפ זוכרת שכאשר הגיעה ליקנעם ב- 55  עבדה בצריף.  ו ב-28.10.56 – בישיבה של ועדת חירום ערב מבצע סיני מבקשים לבדוק אם המרתף בקופ"ח מתאים לתחנה מרכזית!!!

       באחת מישיבות הנהלת המועצה המקומית נאמר שנושא קופת חולים הוא באחריות מועצת הפועלים. ואכן במועצת הפועלים בין הועדות השונות הייתה גם ועדת קופ"ח. לא מעט ישיבות דנו בנושא. טיפלו בתלונות ומנו דרישות – שיהיה טלפון בבתי הרופאים, שיגיע רופא ילדים בשכיחות גבוהה יותר, שיביאו רופאים מקצועיים, רכב לרופא תורן, פתיחת בית מרקחת. הרבה דיונים בשאלת יחסים בין רופאים למטופלים. נציג קו"ח מר חומש בישיבה משותפת מתלונן שאין בארץ רופאים שמוכנים לעבוד במרפאות ואין מי שיחליף את הרופאים הקיימים ד"ר בלאושטיין וד"ר בועזון (הגיע ליקנעם בשנת 58) רחל שמיר (אמא של אורנה שמיר-אנקור, נציגת ארגון אמהות עובדות במועצת הפועלים) מוסיפה כי היחסים בין שני הרופאים לא תקינים.

         ב-63 מתחילים דיבורים על בניה של מרפאה חדשה על הגבעה וביוני 64 מחליטים לפנות למרכז קופ"ח בדרישה להתחיל בבניה. בישיבה משותפת של הנהלת המועצה המקומית עם מזכירות מועצת הפועלים ביולי 66 עדיין "עקבו בדאגה רבה על המצב הקשה שבבריאות הישוב..." בפברואר 73 מודיע ש. חומש..... שהמרפאה במושבה לא תמכר בשלב זה. ב-אוגוסט 75 עדיין לא נבנתה המרפאה החדשה – רחל שמיר בישיבת מועצת הפועלים מתלוננת כי "...לא חל עד כה כל מפנה בנושא קופ"ח......עד שתוקם מרפאה חדשה קיימת מרפאה ישנה במושבה....". מתי שהוא בין 75 ל-77 נבנתה המרפאה שמתפקדת עד היום.

       באוגוסט 1977 נזעק הוועד נגד כוונת קופת־חולים לסגור את המרפאה במושבה. מאז פתיחת מרפאה ביקנעם עלית, שימשה המרפאה המקומית את תושבי המושבה בלבד והייתה פתוחה מספר ימים בשבוע לכמה שעות. לעומת זאת יכלו תושבי המושבה להיזקק למרפאה ביקנעם עלית הפתוחה כל יום, רוב שעות היום. באפשרות זו השתמשו במידה רבה בעלי המכוניות. עכשיו העמידה הנהלת הקופה בפני תושבי יקנעם את הברירה: המרפאה במושבה תמשיך לפעול במתכונת מרפאה כפרית, בהתאם לקריטריונים המקובלים לגבי מספר הנפשות בכל כפר. במקרה זה לא יתקבלו חולי המושבה לטיפולים או לבדיקות במרפאה של יקנעם עלית, אלא יצטרכו לפנות למרפאות בחיפה לקבלת כל טיפול, אשר מרפאה כפרית אינה מספקת. לחילופין, תיסגר המרפאה במושבה, ואוכלוסיית המושבה תיהנה מכל שירותי המרפאה הגדולה של יקנעם עלית. הבחירה הייתה היצמדות למרפאת הקופה ביקנעם עלית. המרפאה במושבה נסגרה והמבנה נמכר והוסב לבית-מגורים.

עם סגירת המרפאה הסתיים פרק בתולדות השירות הרפואי במושבה.