ניהול הכפר

 מועצת מתיישבי יקנעם מופיעה לראשונה ב״חוזר מס. 1 למתנחלי יקנעם", הנושא את התאריך 26.11.34. גוף זה נבחר באסיפה שזומנה ע"י הכשרת הישוב ב-30.9.1934 למעמד הגרלת החלקות בין הקונים. בהגדרת התפקידים מופיע כי ״על המועצה הזאת הוטל לטפל בכל העניינים הנוגעים להתיישבות המתנחלים ביקנעם ולהופיע כבאי כוח המתנחלים לפני חברת הכשרת היישוב״. לגוף זה לא היה כל בסיס משפטי והאנשים פעלו על בסיס התנדבותי.

מי היו הפעילים? יעקב אא כיוזם ומנהל הגיא, צילה שרטר (אמא של אילנה זהר), טצה ואחרים – כנראה כאלו שהיו כבר כמה שנים בארץ

ב-1 לדצמבר  1935 במשרד הכשרת היישוב בחיפה, התקיימה אסיפה נוספת ובפרוטוקול שלה מופיע כי-

"האדון יעקוב אא שהיה בוועד הקודם קיבל על עצמו את פתיחת האסיפה והסביר לקהל שצריכים לארגן מחדש את התושבים העולים ולבחור ביושב-ראש ובוועד חדש.  ליושב-ראש אסיפה זו נבחר הא' יעקוב אא.

יעקב פתח ואמר כי יש לארגן מחדש את מושבת יקנעם שצריכים לסדר: שמירה, מיסים, חיבור משכורות, חינוך, דואר וכו'. "הא' שאל אם ישנם כאלה מבין המתיישבים שרוצים להציע את עצמם בתור מזכיר לזמן הראשון והיות ואף אחד לא הסכים לקבל על עצמו, קיבל את המזכירות באופן זמני הא' יעקובסון (אבא של אתי הרטוג).

החליטו שהוועד יהיה מורכב מחמישה אנשים מהם ארבעה שעמדו להיבחר בראשונה ונוסף אליהם המזכיר. האסיפה החליטה שהוועד יכנס למו״מ עם חברת הכשרת הישוב לקבל הלוואה של 250 לא״י והערבות תהיה המיסים שהחברים יצטרכו לשלם אחר כך. הוחלט לשמור על הניקיון ולשם זה יבחרו 3 חברים. כל בניין הנבנה באופן פרוביזורי צריך להיות בנוי בלא כל יסוד וכל אותם שיבנו עם יסוד צריכים להיות לפי רישיון הוועד, כדי שהוועד או חברים מומחים יחליטו על מרחקים מגבול המגרש של הבניינים וגם לשם יופי המושבה. הוחלט לסדר באופן משותף גדר סביב הגוש שקיבלו מאת הכשרת היישוב "

עד כאן הציטוט.

התארגנות זו היוותה את הצעד הראשון לניהול עצמי, וולונטרי, שמילא את החלל שנוצר בתכניתו של חנקין אשר התעלם מההיבטים הארגוניים והחברתיים של היישוב החדש. הוועד הנבחר בא להחליף את מועצת המתיישבים. כאמור נבחר הוועד ע"י מספר קטן של מתיישבים באסיפה ערב העלייה על הקרקע והיווה מסגרת ארגונית יחידה ולמרות שחסר סמכות פורמאלית מילא הוועד תפקיד ייצוגי כלפי חוץ וכלפי פנים.

עוד קודם לכן ביוני 1935 ועוד לפני העלייה על הקרקע הוגשה לרשם האגודות בקשה לרשום אגודה שיתופית בשם ״יקנעם - אגודה שיתופית לשירויות ציבוריות". האגודה נוסדה ע"י 7 אנשים. הקבוצה כללה בין השאר את דויטש ואת פנחס שמיר ואחרים. אח"כ באחת האספות הראשונות של הכפר, באביב 36 באו מי שאז תיפקדו בתור הנהלה נבחרת והציעו להקים אגודה שיתופית בשם הנ"ל. היה ויכוח על התקנות אבל משהו לא ברור – האנשים שעמדו לפני הקהל והציעו להקים את האגודה ידעו שהאגודה הזאת כבר קיימת. מבין חברי האגודה לשירויות ציבוריות נבחר הגוף שנודע לימים בתור "הוועד".

באותה אסיפה קם מישהו והציע שכל אחד החי ביקנעם יכול להיות חבר באגודה בין אם יש לו קרקע ביקנעם בין אם לא ואז כולם יוכלו להצביע להנהלה. ההצעה התקבלה (הכוונה הייתה כמובן לפועלים, לשומרים, לעובדי ציבור וכו'). הזכויות של כולם היו שוות.  באגודה הייתה זכות הצבעה גם לנשים דבר שלא היה כל כך מקובל בזמנים ההם. האגודה הזאת עסקה בדברים מוניציפאליים והחליפה בכך למעשה את הוועד הקודם. היא עסקה גם בענייני בטחון, שמירה, רכישת נשק בלתי לגלי, חינוך וכו' – הדברים השוטפים ובעיקר בגביית כספים. היה מס אחיד לכל בעל נחלה. שאלה לא פתורה אם שילמו גם אלו שלא היו בעלי קרקע. המס היה 60 גרוש לחודש וזה היה הרבה כסף. מקבלי השכר מהוועד היו המורים והגננות שחלק משכרם  התקבל ממחלקת החינוך של הועד הלאומי. עובדים נוספים היו שומר השדות ומזכיר הועד. ב-36 חנקין קבל על עצמו לשלם מיסים במקום קוני הנחלות שלא עלו על הקרקע וזו הייתה ההכנסה העיקרית של הכפר. [התשלום הזה הופיע בתור חוב של בעלי הנחלות בספרי הכשרת הישוב. כאשר בשנת 1940 התחיל לרשום את הבעלות בטאבו אז  מי שהיה בעל חוב לא נרשמה האדמה על שמו] הכשרת הישוב המשיכה לשלם המיסים גם אחרי שחנקין נפטר בנוב 45.

מעתה ועד קיץ 1945 מילאה האגודה את כל הפונקציות המוניציפאליות שבכפר קטן ועני אבל היעדר סמכות שלטונית הניעה את הועד להקשיב להצעה לאמץ מעמד של מועצה מקומית.

ב-42 התחילה יוזמה להקמת מועצות מקומיות ומועצות אזוריות. היוזמה הייתה של ההסתדרות או הועד הלאומי או הסוכנות או כל השלושה יחד להקים כמה שיותר מועצות מקומיות. הכוונה הייתה לתת צורה משפטית של המשפט הציבורי להתארגנויות שקיימות ובודאי גם דרך לקבל כספים ממשלת המנדט. ב-42 בא ליקנעם עו"ד של ההסתדרות – מי שהיה אח"כ שופט בבית המשפט העליון – צבי ברנזון שריכז בהסתדרות את העניינים המוניציפאליים – והציע ליקנעם להצטרף למועצה אזורית שתיוסד באזור.המושג של מועצה אזורית היה מושג חדש. ביקנעם היה משאל עם. משאל העם הגדול של יקנעם – האם ללכת להקמת מועצה מקומית או להצטרף למועצה אזורית. הרוב היה בעד מועצה מקומית במחשבה שבמועצה אזורית שרובה ככולה מורכבת מקיבוצים ורובם קיבוצי השומר הצעיר יקנעם תהיה מקופחת. וכך ביוני  1945 קמה ביקנעם מועצה מקומית כמו גם בכל מושבות הגליל. 

ב־ 26.4.1945 פורסם בעיתון הרשמי הצו בדבר הקמת המועצה המקומית יקנעם. כעבור שלושה חודשים ממנה מושל המחוז את חברי המועצה בהתאם לרשימה אותה הגיש ועד הכפר, על יסוד בחירות פנימיות. מרגע זה עוברים התפקידים המוניציפאליים לידי המועצה המקומית. הוועד, שהוא הנהלת האגודה השיתופית לשירויות ציבוריות, ממשיך לתפקד עוד בענייני ביטחון, שאור היום והעין הבוחנת של הפקידות הממשלתית אינם יפים להם, בניהול מערכת הספקת המים המקומית, ולזמן קצר גם בייצוג הכפר כלפי מוסדות ההתיישבות כפי שהיה בחתימתו על ההסכם עם הקרן הקיימת.(על כך בסיפור הבא)

נכסי ה"אגודה השיתופית לשירויות ציבוריות" חולקו בשנת 1949: כל נכסי דלא-ניידי למועצה המקומית, זכויות המים ומפעל המים (למעשה, רק הצנרת, כי הבארות והבריכות היו כבר בבעלות חברת מקורות) - לאגרא.

המועצה המקומית נועדה לשחק תפקיד מפתח במפעל הקליטה של שנות החמישים, שהתנהל במקביל למפעל ההתיישבותי שנישא על כתפי האגודה החקלאית אגרא.

אגרא - קמה עוד קודם לכן בשנת   1940. (כאשר הוקמה האגודה היה שמה הרשמי " אגודה יצרנית שיתופית חקלאית יקנעם בע"מ" ואילו היום שמה הרשמי הוא "אגרא יקנעם - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ) זו הייתה יוזמה של ד"ר פינר מנהל המדור להתיישבות המעמד הבינוני במחלקת ההתיישבות של הסוכנות. ממשלת המנדט רצתה לפתח ייצור מזון בארץ גם בשביל התושבים וגם בשביל הצבא. המעמד הבינוני אשר עסק בחקלאות עסק בעיקר בפרדסנות. הפרדסנות חוסלה עם המלחמה וצריך היה לעזור לאנשים לעבור לענפים אחרים ובעיקר לגידול ירקות ועופות. לפיכך יזם פינר הקמת אגודות חקלאיות בשם אגרא ב-10 או 12 מושבות בעיקר כמכשיר להזרמת כספים למטרה הנ"ל. למעשה לא היה לאגרא שום תפקיד ביקנעם עד החיסול של משק "הגיא" אז קבלה את תפקידו כספק תשומות וכמשווק של החקלאים. ההתפתחות האינטנסיבית של אגרא התחילה רק עם ההתיישבות של 45/6.

ב-1967 פוצלה יקנעם לשתי רשויות - כאשר המינוח המקובל לפעולה זו הוא הפרדה – רשות אחת שקבלה את השם יקנעם עילית ובה המשיכה להתקיים המועצה המקומית עד שהפכה לעיר. הרשות השנייה – המושבה - נשארה עם השם יקנעם, הגוף המוניציפאלי המוסמך הפך להיות וועד מקומי. וועד הפועל בהתנדבות והוא חלק מן המערכת השלטונית במרחב הכפרי המנוהלת באמצעות מועצות אזוריות  ויקנעם היא תחת הגג של המועצה האזורית מגידו. בניגוד לוועד שפעל בעשור הראשון  לוועד של היום יש מעמד משפטי מעוגן בחוק.

משהו על פיצול המושבה - תהליך פיצול המושבה לשתי הרשויות החל למעשה בסתיו 1962 כאשר הנהלת אגרא מחליטה לפעול להפרדת המושבה מה"שיכון" ולצרפה למועצה אזורית וזאת מחשש לעתיד החקלאות, החקלאים והאופי הכפרי וכן חשש מייקור המים לחקלאים. אגרא פעלה כנציגת תושבי המושבה למרות שרוב התושבים היו אכן חברי האגודה החקלאית או קשורים אליה אבל לא כולם. אלא שבקרב תושבי המושבה לא שררה אחדות דעים באשר לנושא ההפרדה. בסתיו 63 בישיבת המועצה בנוכחות קצין המחוז מטעם משרד הפנים מר קניג, קיימת כמעט אחדות דעים שהפרידה תהיה לטובת שני הצדדים, המושבה והשיכון גם יחד. כאשר אנשי השיכון מבטאים את יכולתם לניהול ענייניהם - באותה עת היה איש השיכון – יעקב שמואל - ראש המועצה הנבחר - ומקווים שהפרידה תכניס אותם לרשימת ישובי העולים על כל ההיבטים הכספיים והאחרים הנובעים מכך. בנוסף חשו תושבי השיכון רצון בהשתחררות מאפוטרופסות ומתובענות של מגזר, קרי החקלאים, שאינו תואם את הרכבה וצרכיה של כלל האוכלוסייה. בסיום אותה ישיבה מביא ראש המועצה הצעת החלטה האומרת לפנות למשרד הפנים בבקשה כי ייעשו בהקדם הצעדים הדרושים לביצוע הפרדת המושבה מהשיכון. כל נציגי השיכון מצביעים לטובת הצעה זו. מביו ארבעת נציגי המושבה תומכים בה שני חברים אשר התבטאו בוויכוח למען ההפרדה ואילו שתי הנשים במועצה - נמנעות. הצבעה זו הופכת את עניין ההפרדה למטרת המועצה המקומית הנהנית מתמיכת כל תושבי השיכון ומקרב חלק מהציבור במושבה.

 הכדור עובר לידי משרד הפנים. מר דב רוזן, מי שהיה מנהל המחלקה לישובי עולים במשרד הפנים מתנגד ואומר כי "ההפרדה תעשה פלסטר את הענקת הפרס (פרס קליטת העלייה ליקנעם) מלפני עשר שנים". אלא שהממונה על מחוז הצפון, מר כלפון, במכתב אל מר רוזן ואל מנהל המחלקה למועצות האזוריות, תומך בזכות ההפרדה המבוקשת. ״קיימת סכנה רצינית שייגרמו לחקלאי יקנעם קשיים בהמשך קיום משקיהם כל עוד הם שייכים ליישוב עירוני״, וכל זאת נוכח המגמה של ״חקלאות לחקלאים״ לפיה פועל באותה תקופה משרד החקלאות.

 אם כך יש מעתה חזית מאוחדת של ראש המועצה והנהלת אגרא למען  הפרדת רשויות כמו גם תמיכת מינהל המחוז של משרד הפנים.

 מכתבים של בעד ונגד הוחלפו בין הגופים הנ"ל כאשר נציגי השיכון במועצה המקומית וכן אגרא תומכים נלהבים ואילו בקרב תושבי המושבה כמו גם בין פקידי משרד הפנים מובעות גם התנגדויות.

 ב־4.8.64 בישיבת מועצה רבת משתתפים לבחינה ולבדיקה ציבורית של נושא ההפרדה באו מר רוזן והממונה על מחוז הצפון המייצגים את משרד הפנים, אף הם אינם מייצגים דעה אחת. הממונה תומך, מר רוזן פוסל. נוכחים כל חברי המועצה ונציגות רבה של אגרא. שני מחותנים אלה מאוחדים ברצונם לקבל גט. נוכחים רב העיירה, מזכיר מועצת הפועלים, ועוד אזרחים בעלי מעמד ציבורי. שתי חברות המועצה בלבד מסתייגות מהצעת ההפרדה. בסופו של דבר הכריעו לחציהם המשותפים של ראש המועצה המקומית והנהלת אגרא ותמיכת המינהל המחוזי, אירגון המועצות האזוריות והתנועה אליה השתייכה אגרא - האיחוד החקלאי. המתנגדים בקרב  אנשי המושבה נלחמו בקרב מאסף לאורך שנת 1965 – חוגי בית, איסוף חתימות וכיו"ב אלא שהתהליך צבר מומנטום והתנגדותם הייתה חסרת סיכוי.

 ב-5.2.67 חותם שר הפנים משה שפירא על שני צווים הנוגעים להפרדת הרשויות וחלוקת הרכוש ביניהן והם מקבלים תוקף בראשון באפריל אותה שנה.

 ויש האומרים כי הפיצול יצא לדרך בעקבות דיל פוליטי – שר הפנים – איש המפד"ל, רצה להבטיח את בחירתה של נציגת המפד"ל במועצה המקומית לראשות המועצה – הגב' חרל"פ -  ולשם כך נזקק לתמיכה פוליטית של נציגי המושבה מטעם רפ"י במועצה. אולי.